מלחמה בעמלק מדור דור

בסופה של פרשה מרוממת רוח, על שירת הים הנשגבה שכלולה בה, ניסי המתקת המים במרה, השלו והמן, באה פרשה שנראית נטועה לא במקומה. פרשת מלחמה קשה שהצליחה לזנב בישראל את כל הנחשלים שבו, ונדמית כ"מחרבת מסיבות סדרתית", פרשת עמלק.

שני מופעיה בתורה, בסיום פרשת בשלח ובסוף פרשת כי תצא, משלימים זה את זה, וקיבעו את מצוות "זכירת עמלק" לדורות.

כבר עיון בפשט הפסוקים ובחתימת הפרשה מלמד על ייחודה של פרשה זו. בשונה ממלחמות אחרות, שלמגינת לב תולדות ישראל משופעות בהן, מאז ועד ימינו, מצווה אותנו הקב"ה בציווי מיוחד על זכירת מלחמה זו: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

גם כתיבה עלי ספר, גם זכירה על פה ('ושים באזני יהושע') וגם מעין-שבועה כפולה ('מחה אמחה') של הקב"ה שאין דוגמתה במקרא: "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

מה טעם נתייחדה זכירת מלחמת עמלק משאר מלחמות שבהן ביקשו צוררי ישראל להשמידנו?

חז"ל ובעקבותיהם פרשנים שונים נתנו ליבם ודעתם לשאלה זו. כך, למשל, בפירושו על אתר כבר עומד רש"י על כך "שבא עמלק להזדווג לישראל קודם לכל האומות". נימה זו בולטת ב'משל האמבטיה' של חז"ל, שמביא רש"י בפירושו לפסוק בספר דברים (כה, יח) "אשר קרך בדרך": "לשון 'קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להילחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכווה, הקרה [=קירר] אותה בפני אחרים".

לשונה הכפולה של חובת מחיית עמלק באה גם בספר דברים, אלא שבעוד שכאן הקב"ה הוא המתחייב, כביכול, "כי מחה אמחה", בספר דברים מוטל ציווי זה על ישראל: "מחה תמחה את זכר עמלק".

על טעמו של הבדל זה עמד אבי שיחי' בפירושו "תורת עם": בפרשתנו מדובר במלחמת עמלק, המלחמה הראשונה שעמה נאלצו בני ישראל להתמודד. לאחר הניצחון, היה חשש שיהא מי שיאמר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לפיכך מדגיש הקב"ה: "כי מחה אמחה", הניצחון – יד שמים הוא, לא מידכם.

לעומת זאת, בספר דברים עומדים בני ישראל לפני הכניסה לארץ, שם ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בהשקט ושלווה, שלום ובטח. "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב". ישראל עומד לשבת שקט ושאנן בארצו.

או אז מתקיים חשש הפוך, שמא ישכחו כי עמלק עדיין קיים בעולם, ויאמרו 'אחרים יילחמו', מה לי ולמלחמה? ה' יעזור!"

לפיכך מצווה אותנו תורה: "מחה תמחה", אתה ולא מלאך, אתה ולא שרף, אתה ולא אחר. הביטחון בה' אינו מעניק לך רשות לשבת בשלווה ובחיבוק ידיים, לצפות שאחרים יילחמו בשבילך. "האחיכם יבואו למלחמה, ואתם תשבו פה!?".

עיון בתולדות העם היהודי מלמד ש"עמלק" אינו שם פרטי, אלא שם משפחה. משפחה גדולה, של שונאי ישראל בכל הדורות, המבקשים לכלות ולהשמיד את העם היהודי באשר הוא. תזכורת כואבת מאד לכך קיבלנו רק בשבת האחרונה, בשני פיגועים שגבו קורבנות בגוף ובנפש, וצלקתם לא תימחה במהרה.

לצד הדגשת חובת המחייה, מדגיש הכתוב בפרשתנו ש"מלחמה לה' בעמלק מדור דור".

גם להצהרה זו אין אח ורע בתורה. יתר על כן: ראשו של פסוק, "כי יד על כס י-ה", "כֵּס", חסר, ולא "כּסֵא", כיסא שלם, כמונח השגור בפינו, מדגיש את עוצמת המלחמה בעמלק. וכפירוש רש"י על אתר, בעקבות מדרש חכמים: "כי יד על כס יה –  ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו 'כס' ולא נאמר 'כסא'? ואף השם נחלק לחציו [=י-ה, ולא שם הוויה מלא]? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כיסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו, יהיה השם שלם והכיסא שלם".

בהלכות מלכים (ה, ד) פוסק הרמב"ם: "מצוות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר 'החרם תחרימם'. וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תחיה כל נשמה'. וכבר אבד זכרם".

בפירושו על אתר מעיר הרדב"ז (מצרים המאה הט"ז) כי מקור דברי הרמב"ם שלפיהם "כבר אבד זכרם" הוא בדיון המרתק לעניין כשרותו של גר עמוני, שמובא במשנת ידים (ד, ד): "בו ביום בא יהודה גר עמוני ועמד לפניהן בבית המדרש. אמר להם: מה אני לבוא בקהל? אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה. אמר לו רבי יהושע: מותר אתה. אמר לו רבן גמליאל: הכתוב אומר (דברים כג) "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם"? אמר לו רבי יהושע: וכי עמונים ומואבים במקומן הן? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובילבל את כל האומות, שנאמר (ישעיה י) "ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כביר יושבים". אמר לו רבן גמליאל: הכתוב אומר (ירמיה מט) "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון", וכבר חזרו. אמר לו רבי יהושע: הכתוב אומר (עמוס ט) "ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה" ועדיין לא שבו. התירוהו לבוא בקהל".

אכן, שואל הגרי"ד סולוביצ'יק, אם אמנם "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובילבל את כל האומות", הרי גם עמלק בכלל 'כל אומות' הוא. מדוע, אפוא, פוסק הרמב"ם בהלכה העוקבת, ש"מצוות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר 'תמחה את זכר עמלק'. ומצוות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. מפי השמועה למדו: 'זכור' – בפה; 'לא תשכח' – בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו"? והלא גם עמלק אבד זכרו בין האומות, ומדוע לא הוסיף הרמב"ם גם בהלכה זו ש"כבר אבד זכרו"?

הוא מותיב לה, והוא מפרק לה. לדעת הגרי"ד סולוביצ'יק 'עמלק' אינו רק שֵם של עַם ספציפי (שאפשר ואכן בטל ואבד מן העולם זה כבר), אלא כינוי לתופעה רחבה הרבה יותר, של אנטישמיות, שנאת ישראל ורצון להשמיד את כנסת ישראל ולהעבירה מן העולם.

למרבה הצער, תופעה זו לא אבדה מן העולם ולא נעלמה מעולם, אלא חיה וקיימת עמנו. לפיכך, "מלחמה לה' בעמלק מדור דור".

מכאן, ממשיך הגרי"ד ומפרש, גם יתפרש השוני בין פרשיות עמלק שבספר שמות ובספר דברים. הציווי בספר דברים מתמקד ברשות היחידים. הוא פונה לכל אחד ואחד מישראל: "תמחה את זכר עמלק!", עליך לעשות הכל כדי להשכיח את 'זכרו' של כל אחד ואחד מיחידי עמלק, 'עמלק' ההיסטורי, הגנטי. לאחר שזה עבר ובטל מן העולם, כיון שנתבלבלו האומות, דומה ששוב אינו חל.

לא כן הציווי בפרשתנו, שמתמקד ברשות הרבים. הוא מופנה לכלל ישראל, המְצֻוֶוה לקַדֵש מלחמה – כקהילה, כעַם וכאומה – נגד כל תופעה של 'עמלקיות'.

ציווי זה קיים לעולם, להילחם כנגד 'עַם עמלק',  כנגד כל צר אויב הקם עלינו לכלותנו. שבכל דור ודור עומדים עלינו 'עמלקים' לכלותינו. והקב"ה מצילנו מידם.

(בשלח תשפ"ג)